מאחר ומשרד הבריאות קיבל את טענתי כי הקנאביס הוא תרופה ומאחר וד"ר יהודה ברוך עצמו בקש מחברי הכנסת שלא להתנגד לו, לא ראיתי עוד טעם להמשיך לפעול דרך עלה ירוק:
"המונית הזאת הגיעה לתחנה הסופית שלה ולכן ירדתי ממנה," הסברתי לחבריי ששאלו אותי לפשר פרישתי.
במקביל, הצלחתי באותה עת למצוא סוף סוף רופא כאב שירשום לי המלצה לטיפול בקנאביס רפואי.
בחודש מאי 2009 קיבלתי את הרישיון:
"כך בודאי הרגיש הדור שלפניי ביום שבו מדינת ישראל קיבלה עצמאות!" חלקתי בדף הפייסבוק שלי את תחושות השמחה והסיפוק שמילאו אותי באותו יום. תוך מספר שעות הוצפתי בעשרות פניות לקבלת הדרכה וסיוע בתהליך.
לא חלף זמן רב וההתעסקות בנושא הסיוע לחולים הזקוקים לקנאביס רפואי הלכה ומלאה את רוב זמני. עיקר הפעילות שלי באותה העת התמקדה באיתור רופאים מומחים מתחומים שונים, כאלה שלא שוללים על הסף את השימוש בקנאביס כתרופה, במטרה להפנות אליהם את הפונים אליי.
בנוסף, מצאתי את עצמי מבלה מידי יום מספר שעות מול המחשב, עוסק במתן תשובות לכל הפונים אליי. יתר זמני הוקדש כאמור לאיתור רופאים נוספים, לפגישות שכנוע עם חברי כנסת או עם גורמים שונים במשרד הבריאות, לפגישות או לשיחות טלפון עם חולים לצורך ייעוץ, ליווי והדרכה ובקיצור, מצאתי את עצמי עוסק בקנאביס הרפואי במשרה מלאה פלוס.
כל חולה שבישר לי כי קיבל את הרישיון גרם לי לתחושות גדולות של אושר וסיפוק, סיפוק על כך שתרמתי, ולו במעט, לשיפור שאותו חולה הולך להרגיש בתחומים השונים של חייו, שהרי הקנאביס משפיע לטובה לא רק על הרגעת כאבים…
לא חלף זמן רב והחלטתי לעזוב את העיסוק הקודם שלי ולהתמקד אך ורק בקידום הקנאביס הרפואי.
התחלתי לצלם, לערוך ולהעלות לרשת סרטוני וידאו בהם אני מראיין רופאים שונים המדברים בזכות הקנאביס וכן צילומים של חולים במחלות שונות לפני ואחרי שאיפת קנאביס, כדי לאפשר לצופים להתרשם בעצמם מהתועלת הרפואית הרבה של הצמח.
סרטון מתחילת שנת 2011:
ראיון עם פרופסור רפי משולם, ספטמבר 2010:
את המימון לאותה פעילות קיוויתי לגייס מהרופאים עליהם אמליץ, אולם מהר מאד הבנתי שזה לא יעבוד – ואז אימצתי אסטרטגיה כלכלית חדשה:
ע"פ אותה אסטרטגיה קבעתי כי "כל אחד ישלם לפי יכולתו ולפי רצונו".
מסתבר שגם זה לא עבד: נותרתי אמנם עם הרבה נחת וסיפוק, אך בקושי היה לי כסף לדלק.
באחד הימים בהם החלטתי ש- "זהו, היום זו הפעם האחרונה שאני פוגש מטופלים, אני לא יכול להמשיך לממן את הפעילות ואני מפסיק להתעסק בזה", פגשתי את מאיר כהן, צעיר נתנייתי שעבר תאונת אופנוע קשה וסובל כתוצאה מכך מכאבים כרוניים. לאחר שעברתי על התיק הרפואי שלו ומצאתי כי הוא עומד בקריטריונים של משרד הבריאות, הפניתי אותו לרופא כאב לצורך המשך טיפול. מאיר הודה לי, שילם, פינה את המקום בשולחן בבית הקפה בו ישבנו עבור המטופל הבא ועבר לשבת בשולחן הפנוי הסמוך. סיימתי עם המטופל הבא וכשהוא שאל לגבי התשלום, השבתי כהרגלי:
"שלם רק אם אתה יכול."
המטופל הודה לי בחום, שיבח את פעילותי ואף כינה אותי בתואר 'צדיק', אולם תשלום – הוא לא השאיר…
"סליחה אדוני," פנה אלי מאיר בזמן שהמטופל התרחק לכיוון רכבו.
"כן?" שאלתי.
"אתה יודע כמה כסף שווה הרכב הזה?" שאל אותי מאיר והצביע על הרכב של המטופל: "לפחות שלוש מאות אלף ש"ח!" השיב לאחר שהתמהמתי בתשובתי: "ואתה באמת מאמין שאין לו כסף לשלם לך על הפגישה?"
"זו הסיבה שהחלטתי להפסיק להתעסק בזה," התוודתי בפניו.
"השתגעת? להפסיק עם זה? חס וחלילה, מה קרה לך? אתה יודע כמה אנשים סובלים ישנם, כאלה שרק אתה יכול לעזור להם? בורא עולם שם אותך במקום הזה ואתה רוצה להגיד לו שאתה מפסיק?"
"אז מה אתה מציע?" שאלתי.
"אני יודע לקלוט אנשים, למי יש ולמי באמת אין. תן לי להתלוות אליך לעבודת הקודש שאתה עושה, אתה תדאג לחולים ואני אדאג לתשלום," הוא הציע והוסיף:
"מה אכפת לך, בוא ננסה, אני מוכן לעזור לך בהתנדבות!"
מאז מאיר הפך להיות יד ימיני וביחד הדרכנו וליווינו עד היום אלפי מטופלים לאורך התהליך הלא-תמיד-פשוט של קבלת האישור לשימוש בקנאביס רפואי.