דצמבר 2008, כחודשיים לפני הבחירות.
בהיעדר תקציב למימון הפעילות השוטפת של עלה ירוק, בכל פעם שהייתי זקוק לחשיפה תקשורתית, נאלצתי לחשוב על תרגיל פרובוקטיבי כלשהו.
אם בעבר די היה בכך שאנופף בשתיל מריחואנה אל מול מצלמות הטלויזיה כפי שעשיתי ביום המריחואנה בשנת 2000 וכפי שעשיתי במסיבת העיתונאים במסע הבחירות של 2006, הפעם ידעתי שאצטרך לחשוב על משהו קצת יותר עמוק ומתוחכם, משהו שלא יצטייר כפרובוקציה ועם זאת יצליח להעלות את נושא הקנאביס הרפואי למהדורות החדשות. נזכרתי בכתב גלי צה"ל, שביקש כי אודיע לו כאשר יהיה "יום של פעילות מעניינת" על מנת שיתלווה אלי:
טלפנתי לאסף שלמה, חולה קרוהן אשר מסיבות ביורוקרטיות (שלא באשמת משרד הבריאות), לא החזיק עדיין ברישיון לשימוש בקנאביס רפואי. שבוע לפני כן נתתי לו פרח כדי להקל על מצבו הבריאותי הגרוע והחלטתי לשאול אותו האם ירצה לפגוש אותי שוב, בצהריי היום בדיזנגוף סנטר, כדי שאתן לו פרח נוסף.
"כן, בודאי," הוא השיב בשמחה.
"יפריע לך אם יתלווה אלי מישהו?" שאלתי.
"מי?"
"כתב גלי צה"ל," השבתי, ואסף, ללא היסוס, אמר:
"סבבה, אין בעיה".
ידעתי שאם גלי צה"ל ישדרו ידיעה על כך שנתתי פרח מריחואנה לאדם שלישי, זה יגיע גם למהדורות האינטרנט, לעיתונים הכתובים ואולי אף לתכניות הבוקר בטלויזיה:
הרעיון היה לנסות ליצור אפקט של "דומינו תקשורתי" שיעניק לסיפור מקסימום חשיפה – מבלי שניתן יהיה לטעון שזו "פרובוקציה לרגל הבחירות".
שיחת הטלפון הבאה שלי היתה לכתב גלי צה"ל. לא יכולתי לחשוף בפניו את התכנית. לו הייתי מגלה לו, הוא היה מחויב להודיע על כך למשטרה, כפי שהוא מחויב לעשות בכל מקרה בו הוא מקבל מידע על עבירה פלילית שעומדת להתבצע.
למחרת נפגשנו בדיזנגוף סנטר.
"נו, מה התכנית?" הוא שאל.
"קבעתי כאן עם בחור בשם אסף, חולה קרוהן. אני רוצה שהוא יספר לך איך זה לחיות, ולו ליום אחד, עם קרוהן ובלי קנאביס."
הכתב הצעיר לא גילה התרגשות מיוחדת:
"ואחר כך?" שאל בתקווה למשהו קצת יותר מרגש.
אולם עוד לפני שהספקתי לחשוב על תשובה אסף בדיוק הופיע.
"נו, איך אתה מרגיש?" שאלתי. אסף סיפר שהוא נמצא בימים אלה בעיצומו של התקף וכי כמעט כל דבר שהוא מכניס לפה גורם לו להקיא ולכאבי בטן איומים…
ביקשתי ממנו לספר לכתב כיצד הקנאביס מרגיע את אותם סימפטומים של המחלה ואז הוצאתי מתיקי שקית קטנה ובה פרח ריחני של קנאביס:
"הנה, קח, אני מקווה שזה יעזור…"
אסף לקח את השקית ופניו קרנו: "בטח שזה יעזור, זה יציל אותי!"
"מה נתת לו? מה נתת לו?" שאל הכתב. למרות שידע היטב את התשובה, הוא רצה להקליט אותי אומר זאת.
"הוא נתן לי תרופה שתאפשר לי לאכול משהו היום," השיב לו אסף אבל הכתב לא הרפה:
"נתת לו גראס???" שאל אותי, מתקשה עדיין להאמין למה שראה.
"נתתי לו קנאביס רפואי" השבתי.
"אבל ככה, באמצע היום? בדיזנגוף סנטר?"
"רצית משהו מעניין, לא?" חייכתי אליו.
הוא ויתר, כמובן, על המשך הליווי היומי ומיהר מן הסתם לאולפן. מיד אחרי מהדורת החדשות הקרובה, תוך פחות משעה, פתח רזי ברקאי את תכניתו "מה בוער" בגלי צה"ל בגילוי הבא:
"סגן יו"ר עלה ירוק שלומי סנדק העביר חומר הנראה כצמח הקנאביס לחולה קרוהן במהלך פגישה שתועדה על ידינו."
בראיון הטלפוני שקיים איתי במהלך התכנית הטיח בי רזי:
"אתה עובר על החוק, זו הבעיה!"
"אתה אולי יכול לעמוד בצד ולראות יהודים יקרים הולכים וגוועים," השבתי לו: "אני לא!"
למחרת בבוקר אכן 'זכינו' בכתבה בעיתון "הארץ" וגם באייטם בתכנית הבוקר של ערוץ 2, בו התראיינתי יחד עם אסף ועם ד"ר יהודה ברוך, מי שהיה בזמנו האחראי מטעם משרד הבריאות על מתן האישורים לקנאביס רפואי. אם אינני טועה, הייתה זו הפעם הראשונה שנערך דיון טלויזיוני בנושא הקנאביס הרפואי:
עד אז הדיונים על הקנאביס בתקשורת התנהלו בעיקר מול תועמלני הרשות למלחמה בסמים בדיונים שטחיים מבלי שהנושא הרפואי קיבל את תשומת הלב לה הוא ראוי.
הפעם היה זה דיון 'נטו' בנושא הסגולות הרפואיות של הצמח.
בסיום הראיון אף אמר ד"ר ברוך:
"אני מבקש מחברי הכנסת ששומעים אותי שלא יתנגדו למריחואנה רפואית כי זו סוגיה רפואית לחלוטין."
למשמע דבריו פשוט התמוגגתי מרוב נחת:
הנה, ד"ר יהודה ברוך, האחראי על תחום הקנאביס הרפואי במשרד הבריאות, מכיר בסגולות הרפואיות של הצמח ואף פונה לחברי הכנסת ומבקש מהם לתמוך:
למה עוד יכולתי לצפות? התחושה שלי הייתה שסוף סוף יש עם מי לדבר!
